לאחר הקמת מדינת ישראל,
"הגדה המזרחית" - היא מדינת ישראל - הפנתה עורף ל"גדה
המערבית" ולסממנים האדריכליים המאפיינים אותה, אך בה בעת היא ניכסה והטמיעה
אלמנטים אדריכליים השאולים מן המזרח. כך נוצר היגיון כפול המאופיין הן בכפיית
דימויים מערביים על המרחב המזרח-תיכוני והן בניסיונות מגוונים להיטמע בו תוך אימוץ
אלמנטים אוריינטליים שונים.
ההתערות במרחב מגולמת לפיכך הן באמצעות אופנות אדריכליות מודרניסטיות
המדגישות את אופייה החדשני של האומה והן באמצעות "נופים מושאלים"
השוקדים על תרגום המיתולוגיה המקומית למופע אדריכלי עדכני.
הפרויקט המקומי מקיים דימיון עם אופני פעולתן של חברות מתיישבים אחרות, שהיגרו אל
טריטוריות חדשות והשתלטו עליהן, אך בניגוד לחברות אלו הוא גם טוען לזיקה עמוקה
ושורשית אל מקום מושבו הלאומי. כפועל יוצא מכך אומץ המרחב האותנטי אל חיקו של
הפרויקט הציוני, אך בו בזמן גם נשלל על בסיס תכונות אלו.
דימויים מערביים נכפו על המרחב המזרחי המקומי אך יחד עם זאת נשזרו
במרחב ממוערב זה גם אלמנטים שנלקחו מן המזרח. השעטנז האוריינטלי ביקש לצקת את
המזרח אל תוך התבניות האסתטיות שיצר עולם הדימויים המערבי, ולייצר בתוך כך נוף
מקומי המשתרע בין הברושים החלוציים לקברי השיח' העתיקים. לצד מהלכים מסוכסכים אלו
התפתחה פרקטיקה המעלה על נס את שימור האתרים הפלסטיניים. אך המילה
"שימור" שוללת בהקשר זה את משמעותה המילונית, שכן המבנים הפלסטיניים
הושארו על תילם בעיקר בשל ערכם המוזיאלי, או לשם יישובם מחדש במהגרים יהודים.
תנועת ההגירה היהודית מאסיה וצפון אפריקה הגיעה לשיאה בשנות ה-50
וה-60 של המאה ה-20. תנועת הגירה זו היתה בגדר אתגר מתמשך לפרוייקט התירבות
המערבי, שביקש לביית ולרסן את מדינת היהודים הצעירה שקמה במזרח התיכון. אך באזורים
רבים פרעו המהגרים את הסדר האדריכלי הנוקשה שהכתיבו המתכננים הלאומיים. הדת מילאה
בהקשר זה תפקיד מרכזי והיטליה החזותיים ניכרים בצורה יוצאת הדופן של בתי תפילה
ואתרי פולחן שבהם נראה כאילו ביקשה "הדת
המזרחית" לחפות על "חרדת הריק" שכוננו דפוסי הבנייה הלאומיים
בראשית ימי המדינה. המיזרוח המקומי נתפס כנושא אופי קולאז'י מאולתר ונתפס כעודפות
פוסטמודרנית מגוחכת או הזויה, המייצגת למרבה האירוניה דווקא את אי-ההתערות.
הילידיות הפלסטינית משקפת דפוס פעולה נוסף, החותר תחת החזון
המודרניסטי המגולם בפרוייקט הציוני. הכיבוש הישראלי פועל כגורם עיקרי בתכנון המרחב
הפלסטיני ובעיצובו האדריכלי, אך סגנון הבנייה המודרניסטי שחדר אל הנוף המקומי אינו
נגזר אך ורק ממפעל ההתנחלות היהודי. סגנון זה הוא תוצר של יוזמות בנייה מקומיות,
שלהן שותפים הרשות הפלסטינית ויזמים מן המגזר הפרטי. העיר הפלסטינית כמוה כצומת
סואן, המפגיש מגמות סותרות ומשלימות במרחב האורבני.
"הכפר הערבי" בהקשר היהודי הפך לייצוג סימבולי המשמש כמחוות
הוקרה לאותנטי ומשקף את סדר היום התרבותי של החברה הישראלית שנע בין מיסטיפיקציה
אוריינטלית לחרדה ודחיית האחר. קיומו הממשי של הכפר הערבי משבש את הבנייתו היהודית
של המרחב כ"מקום קדמוני שקפא בזמן". ההתפתחות הדינמית של הכפר חורגת מן
המעמד הרומנטי שהקנה לו הדימוי ומן האחרות "הפרימיטיבית" שאכף עליו המודרניזם
היהודי. הכפר שהפך לעיר מגלם מרחב מורכב, המצוי בתהליכים מתמידים של שינוי.
למרות הדיאלוג הפתלתל שמקיים המרחב הפלסטיני עם
מוסדות התכנון הישראליים, מצליח "הכפר" לשמר את זהותו המזרחית יותר מכל
מרחב אחר הקיים בישראל. (יונה יוסי, דליה מרקוביץ', 'הקשר הגורדי: מזרח ומערב בעיצוב פניו של המרחב הישראלי', בלוק 06 'הגדה המזרחית', עמ' 22-32).
תוויות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה