קו החוף - ציר זמן - ניתוח

ניתוחים של קו החוף לאורך המאות שנבחנו מציגים קו משתנה שמתעצב עם הזמן.
בסופרפוזיציה של קווי המאות השונים ניתן לראות כיצד השתנות מיקום וצורת הקו יוצרת טישטוש של הקו כולו.

תוויות:

 

קו החוף - ציר זמן

בזכות חשיבותה הדתית של ארץ ישראל, זכתה היא וקו החוף שלה לתיעוד רב במפות לאורך המאות האחרונות. 

המפות נוצרו כאיור לכתבי קודש, כפריטים עצמאיים, כחלק מאטלסים רחבים ולספרי מסעות ויומני צליינים.

כיוון המפות אינו תמיד לצפון. מחברי המפות, רובם מאירופה, הסתכלו לכיוון ישראל ממערב ולכן פעמים רבות קו החוף נמצא בתחתית המפה וירושלים במרכזה העליון.

רוב המפות העתיקות מעוטרות בסמלים ואיורים מן התנך ונופי הארץ כדוגמת מסלול יציאת מצרים, ארון הקודש וסידור השבטים סביבו בעת נדודי בני ישראל במדבר, נחלות השבטים, משה ואהרן וכן אלמנטים הקשורים לברית החדשה, כמסעות ישו והשליחים ועוד.

לקראת סוף המאה ה-18 ניתן לראות ירידה בשימוש באלמנטים הציוריים. במאה ה-19 מתחילים להוסיף מקרא למפה, וגדל השימוש בסימנים מופשטים כאותיות ומספרים.

נקודת ציון חשובה במיפוי ארץ ישראל היא מפותיו של ז’קוטין, אשר התלווה למסע נפולאון במצרים ובארץ ישראל בשנת 1799. מפות אלו הן הראשונות המבוססות על מדידה מדעית מדויקת. בהמשך המאה ה-19 הלכה והעמיקה המגמה המדעית.

ב-1880 הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל הפיקה מפות מדידה מדויקות של הארץ, ובכך ניתן חיזוק נוסף וביסוס להיבט הגיאוגרפי-מדעי ביצירת מפות ארץ ישראל, שהלך והתפתח מאז. (ראה בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי - מפעל הדיגיטציה ע"ש משפחת דוד ופלה שאפל, טקסט אודות מפות ארץ ישראל.)

"המפה היא תמיד פרי מניפולציה, בהיותה יצוג של דבר ולא הדבר עצמו.

מפה היא לעולם מעשה של הפשטה, צמצום של תופעה, ותמיד היא תובעת סלקציה."

תמר ברגר, בספרה "ברווח בין עולם לצעצוע" כותבת על מפות ומנסה לנתח את משמעותן והמסרים שהן מעבירות;

מפה היא תמיד תוצר של תקופה ושל שיח, סימן הספוג בדמות יוצריו, גם כאשר העובדה הזו מוכחשת (כפי שמקובל ביחס למפה מאז הרנסנס).

יש לכן חשיבות לקריאה סמיוטית של המפה, ובלבד שהיא מביאה בחשבון את ההקשר של השיח המייצר אותה, ואת מרכיב הכוונה.

מירון בנבנישתי קובע כי ידע קרטוגרפי הוא כוח, ואמנם מפה עשויה להיות כלי גלוי ומודע להפעלה של כוח ושליטה, הקניית בעלות דרך הנייר, כפי שנעשה במפעל המיפוי הקולוניאלי הבריטי הגדול.

לדוגמא - הגיניאולוגיה של המפה הלאומית הרשמית של ישראל משנת 1951,  היא קולוניאליסטית. מוצאה זר לטריטוריה שאותה היא מסמנת, מיפוי לוקאלי של הטריטוריה לא היה בנמצא. 

אחרים, כובשים זרים, הם שסימנו אותה, מסדירים כך את שליטתם בה.

השמות במפה, על תוכנם והטיפוגרפיה שלהם, הם מרכיב מרכזי מאד בהבניה של המפה ככלי אידיאולוגי. בשנת 1951 קמה ועדת השמות הממשלתית ועקרונותיה כמעט ולא השתנו 

מאז הוגדרו לראשונה: החייאה של שמות עבריים היסטוריים, שמות פרטיים מקראיים והיסטוריים, קביעת שמות שאולים מפסוקי המקרא או מצמחיית הארץ, תרגום השם הערבי לעברית וכו'.

גם הסימונים במפה למשל עיגול ריק לסימון ישובים ערביים בתחומי הקו הירוק לעומת עיגול מלא בישובים היהודיים, ופונט תנ"כי לשמות העבריים, באים לחזק את החיבור ההיסטורי והרגשי. (ברגר, ברווח בין עולם לצעצוע, עמ' 47-62)

כלומר, לטענתה של תמר ברגר, מפה היא תמיד סובייקטיבית וככזו היא צריכה להיקרא.

עם התחלת השימוש בתצלומי אויר בישראל אופשרה צורת מיפוי נוספת העוזרת לתיעוד קו החוף. להבדיל מהמפות ההיסטוריות, התצ”אות הם כלי אובייקטיבי למדי.

ננסה לבחון בעזרת מפות ותצ"אות שונות, טיפולוגיות שונות של תפיסת קו החוף לאורך המאות בהן הוא תועד; החל מהמאה ה-15 ועד למאה ה-21.

המאה ה-15

Palestina moderna et Terra Sancta | Copperplate | 285x490 mm
From: Berlinghieri, Francesco, Ptolemy’s Geographia. Firenze, Nicolo Todescho, 1480?

Modern map of Palestine | Woodcut | 250x530 mm
From: Ptolemaeus, Claudius, Cosmographia, Ulm, Leonardus Holle, 1482, Edited by D.N. Germanus.

Quarta Asie tabula | Woodcut | Trapez. 376x500x540 mm
From: Ptolemaeus, Claudius, Cosmographia, Ulm, Johann Reger, 1486.

Map of the Holy Land | Woodcut | 273x1284 mm
From: Breydenbach, Bernard von. Peregrinatio in Terram Sanctam. Mainz, 1486. At the end of the book. Edited by Erhard Reuwich who also drew all the maps and illustrations contained in the book.

המאה ה-16

Tabula moderna Terre Sancte | Woodcut | 330x555 mm
From: Ptolemaeus, Claudius, Geographia, Strassburg, Johannes Schott, 1513.

las | Woodcut | 235x345 mm
From: Ziegler, Jacob, Terrae Sanctae...descriptio, Strassburg, Petrus Opilius, 1532, signum Biii. Map no.5

Terra Sancta XXIII nova tabula | Woodcut | 255x345 mm
From: Ptolemaeus, Claudius, Geographia, Basel, Henricus Petri, 1545 map no.51.

Beschreibung des gelobten Landes Canaan | Woodcut | 265x172 mm
From: BÜnting, Heinrich, Itinerarium Sacre Scipturae. Helmstadt, Jacobus Lucius, 1585. Pt.I, p.11.

Taffel der Lender darin der Apostel Paulus geprediget hat | Woodcut | 290x380 mm
From: BÜnting, Heinrich. Itinerarium Sacrae Scripturae. Helmstadt, Jacobus Lucius, 1585. Pt.II, p.76-777

המאה ה-17

Caerte vant theylich land, tivelckmen noemt tland van beloften daer de Heylighe schrift Oude en nieuive Testament zoo vell van vermelt | 302x458 mm
From a Dutch Bible, beginning of 17th century.

ארץ ישראל | מפה בתוך עמוד טקסט

מתוך: יפה, מרדכי בן אברהם. לבוש האורה, פראג, 1604. דף פד, צד ב

Abrahami Patriarchae peregrinatio et vita | Copperplate | 356x465 mm
From: Ortelius, Abraham. Italian edition of the Theatrum: Theatro del mondo, Parergon, Signum V.

המאה ה-18

Cosnpectus Palaestina uti divisa fuit a Mose et Josua | Copperplate | 181x133 mm
From: Reland, Adrian, Palaestina ex monumentis veteribus illustrata. Utrecht, Willem Broedelet, 1714, p.142

De Reysen Christi des Heyland en Pauli met andere syne Bloedgetuygen | Copperplate | 323x474 mm
From: Basnage, Jacob and Alewyn, Abraham T’groot waerelds tefereel, Amsterdam, 1715, At the beginning of the New Testament, p.21

Palaestinae quatuor facies | Copperplate | Four maps on one sheet, each 180x143 mm
From: Weigel, Christophor, the Elder. Descriptio orbis antiqui. Nuernberg, Johann David Koehler, 1720. Plate 30

Kaart van de Reis-Tochten en Verblyf-Plaatsen der Heilige Apostelen Petrus en Paulus door Galilea, Samarie, het Ioodsche-Landt, Egypten, Asie, en Europe | Copperplate | 370x525 mm

Amsterdam : R. en G. Wetstein, [1730]?

המאה ה-19

חלוקת ארץ ישראל לגבולותיה

העתק מהמאור הגאון הגדול החסיד המפורסם מרנן ורבנן מוה’ אליהו מק”ק מווילנא הבירה.

The Holy Land | Lithography | 160x326 mm
Published in the second half of the 19th century.

Map of the countries travelled by the Apostles |  24 X 39 cm
From: Bible + N.T. English 1813. Pl. 20

A combined view of a series of vertical sections through Egypt, Siani & Palestine | lithography | 129 X 212 mm
From: Stanley, Arthur Penrhyn, Sinai and Palestine. London, John Murray, 1871, before t.p.

Panorama des heiligen Landes | Printed on cotton, black and white, orange borders | 474 x 620 mm

המאה ה-20

ארץ ישראל מגבה מעוף הצפור 

מתוך: המאיר: ירחון מדעי-פפולרי מקדש לארץ ישראל וישובה. עורך ישראל בלקינד, שנה ראשונה, חוברת ד’, אחרי עמ’ 12.

ארץ ישראל

מתוך הספר: בלקינד, ישראל. ארץ ישראל. ניו יורק, המאיר, 1919, לפני עמוד השער

Israel | Washington, D.C. : Central Intelligence Agency, 1967

תוויות:

 

השלב החמישי

קראנו אתמול בערב את הסיכום שלנו של הספר "City and Port" וזה גרם לנו לחשוב על ארבעת שלבי ההתפתחות שקונדרטיף מדבר עליהם, כשהכוונה היא שהתקופות הרביעית והחמישית שאליהן הוא מתייחס הן למעשה תקופה אחת שהחלה מאמצע המאה הקודמת ועד היום. בתקופה זו ניתן לראות את התפתחות המרקם האורבני של העיר מסביב לנמל והשתלטות פרוגרמטית ופיסית על שטחיו וערכיו. דוגמא מובהקת לכך ניתן כמובן לראות בפיתוח האורבני של ברצלונה החל משנות השבעים של המאה הקודמת.

נדמה שהקצנה של התקופה החמישית עליה הוא מדבר (עידן הרשתות) בה הנמל מתפתח במקביל ובשילוב לעיר טרם חלה, במיוחד בערי הנמל של מישור החוף בהן עסקינן.

דבר זה מעלה את השאלה, כיצד יבוא לידי ביטוי השלב החמישי בהתפתחות העתידית של המרקמים האורבניים של ערי הנמל בכלל וערי הנמל במישור החוף בפרט.

חשבנו על שלושה תרחישים שונים בהם ביטוי זה יכול לבוא לידי ביטוי;

- יצירת דרך חלופית של תנועה על ציר הים במקביל לצירים ביבשת (איור א)

- מבנים מורכבים על המים המעודדים את חציית קו התפר (איור ב)

- "תעלת בלאומילך" - הכנסת המים אל תוך היבשה כמעין מראה למבנה הנמל (איור ג)

איור א

איור ב

איור ג

תוויות:

 

ערי נמל

לצורך מחקר לגבי התפתחות אורבנית לצד חזית ימית קראנו את הספר

"City and Port, The changing relations between public urban space and large-scale infrastructure" - Han Meyer

הספר עוסק בבחינת הזהות של עיר הנמל, ההשתנות שלה במודרניזם ובפוסט מודרניזם והיחסים המשתנים בין ערים לבין הנמל שלהן. הספר בוחן זאת על ידי בדיקת ארבע ערי נמל: לונדון, ברצלונה, ניו יורק ורוטרדם. אנחנו בחרנו להתיחס רק לפרק הראשון העוסק בנושא באופן כללי ללא בחינה ספיציפית של עיר מסויימת.

על פי הספר, ערי הנמל של המאה התשע עשרה על מבני הענק והתשתיות שבהן, הפכו לאזורים מיושנים ולא מנוצלים עם כניסת העידן הפוסט תעשייתי במאה העשרים. אך בעשורים האחרונים של המאה העשרים החלו ערי נמל לשחק תפקיד מרכזי במה שכונה הרנסאנס האורבני, פיתוח קו המים הפך למומחיות והחלו לעסוק בתחום זה מתכננים ומעצבים רבים. השאלה הנשאלת היא האם אזורי נמל מחודשים נתנו משהו לעיר? והאם הגל של תוכניות חדשות נתן תנופה לתכנון האורבני?

עם תחילת המודרניזם, הגישה העיצובית השלטת הייתה של פונקציונליזם "Form follows function". התשתית הקיימת בנמלים: אגני נמל, רציפים ומחסני ענק איבדו את הפונקציה שלהם ולכן על פי הגישה החדשה יועדו לפירוק. אך גישה זו לא החזיקה מעמד לאורך זמן ועם תחילת הפוסטמודרניזם משכו אזורי הנמל עניין אפילו יותר וכבר לא התרכזו רק בשינוי הצורה המרחבית של אזורים כאלה לפונקציות אורבניות חדשות אלא במשמעות התרבותית שלהם. הגישה הרווחת הייתה שצורות ומבנים בתכנון אורבני יכולים לקבל משמעות תרבותית משלהם ומשמעות זו אינה צריכה להשתנות עם שינויי השימושיים האורבניים.

על פי הכלכלן קונדרטיף ("Kondratieff") ניתן לחלק את המאות התשע עשרה והעשרים לחמש תקופות:
1782-1845: מהפכת האנרגיה, 1846-1892: העידן התשתיתי, 1893-1948: הגדלת יכולת התנועה,
1949-1998: גלובליזציה של התעשיה 1999-2048: עידן הרשתות. תקופות אלו השפיעו על המבנה והיחסים בין הנמל לעיר.

בעידן התשתיתי לדוגמא נולדו נמלי המעבר. במבנה הסגור בעיקרו של העיר הפרה-מודרנית הנמל היה יעד ההובלה הסופי ושכן כחלק בלתי נפרד מהעיר. עם תכנונה הפתוח של העיר המודרנית נולד נמל המעבר והוא הפך לחוליה נוספת בשרשרת תובלה ארוכה. הנמל לא נותר בתוך העיר אלא עבר לשכון לידה. 

שינויים אלה הצריכו הגדרה מחודשת של מערכת החללים האורבניים בעיר, התשתית של נמלי המעבר נבנתה באזורים הכפריים ששכנו קודם לצד העיר. הגדלת יכולת התנועתיות באה יד ביד עם פיתוח נמלי המעבר לקומפלקסים תעשייתיים בפני עצמם וכך נוצרה הפרדה בין הנוף התעשייתי של הנמל לבין הנוף האורבני של העיר. בתקופות הרביעית והחמישית ניתן לראות התפתחות של נמלים מסויימים לנמלים ראשיים, נמלי חלוקה. וכך לא נותר המבנה הליניארי של נמלי מעבר אלא נוצר מבנה של נמל ראשי המפזר את הסחורות לרשת של נמלים קטנים יותר. העיר אף היא איבדה את האוריינטציה כלפי המרכז ההיסטורי הקטן שלה וקיבלה יותר ויותר מבנה של רשת. גם לנמל וגם לעיר כבר אין צורה חד משמעית.

מתוך הספר

לסיכום- פיתוח התכניות השונות של אזורי נמל הוא בעיקרו אוסף של רעיונות משתנים על היחסים בין עיר, נוף ותשתיות בקנה מידה גדול. את השאלה על היחסים אלו ניתן לחלק לשניים: - היחסים בין תשתיות בקנה מידה גדול לבין רשתות מקומיות, - היחסים בין מקום ותוכנית.

-בין תשתיות בקנה מידה גדול לבין רשתות מקומיות - מאפיין אחד נובע מהפונקציונליות שאפיינה אזורים אלה עד לא מזמן כחלק מרשתות של תשתיות גדולות. אזורי נמל הם מקום בו נפגשות שתי פונקציות עירוניות מרכזיות: המגורים, או העיר כמקום לגור ולהעביר בו זמן והתעבורה/התנועתיות, או העיר כחלק ממערכת פתוחה של תנועה ורשת תעבורה.

-בין מקום לתכנית- מאפיין שני מדבר על היחסים בין אדמה ומים והשינויים ביחסים אלה כתוצאה מתשתיות המאפיינות נמל. האם למפרץ, נהר או שפך נהר יש קונוטציות ספציפיות שתכנית פיתוח יכולה לנצל כיתרון. האם קונוטציה זו השתנתה בצורה קיצונית עם פיתוח התשתיות הגדולות באזורי נמל במאה התשע עשרה? ובימינו מה המשמעות של פונקציה ספציפית (נמל) למשמעות התרבותית של מקום.

תוויות:

תמ"א 13

תכנית מתאר ארצית לחוף הים התיכון -
מבוססת על שני עקרונות יסוד:
1. עדיפות לפעילות פנאי על החוף.
2. שימוש בקרקע כפונקציה ליכולת הקיבול של החוף.

התכנית קובעת הקצאת קרקע לאורך החוף לניהול, שימור, פיתוח ושימוש למטרות רחצה, פנאי וספורט, תיירות, עתיקות, שמורות טבע, גנים לאומיים, נמלים ושימושים חיוניים אחרים המחייבים מקום בחוף.

התכנית מכוונת למנוע פיתוח שאינו קשור בחוף.

תמ"א 13/ב - תכנית מתאר ארצית לנמלים ומרינות: הסדרת השימוש במרינות ובשטחי קרקע לנמלים.

תמ"א 13/ג - ניהול משאבי חופי הים התיכון לתיירות ופנאי: התאמת רמת הפיתוח לרגישות המשאבים
הנקבעת על פי סקרי צמחייה, נוף וארכאולוגיה.

מתוך תמ"א 13 בגבולות מדינת ישראל ותכנית כללית באיזור לבנון






















תוויות:

 

קו החוף מעזה ועד צידון

תוויות:

בין מזרח למערב

לאחר הקמת מדינת ישראל, "הגדה המזרחית" - היא מדינת ישראל - הפנתה עורף ל"גדה המערבית" ולסממנים האדריכליים המאפיינים אותה, אך בה בעת היא ניכסה והטמיעה אלמנטים אדריכליים השאולים מן המזרח. כך נוצר היגיון כפול המאופיין הן בכפיית דימויים מערביים על המרחב המזרח-תיכוני והן בניסיונות מגוונים להיטמע בו תוך אימוץ אלמנטים אוריינטליים שונים.

ההתערות במרחב מגולמת לפיכך הן באמצעות אופנות אדריכליות מודרניסטיות המדגישות את אופייה החדשני של האומה והן באמצעות "נופים מושאלים" השוקדים על תרגום המיתולוגיה המקומית למופע אדריכלי עדכני.

הפרויקט המקומי מקיים דימיון עם אופני פעולתן של חברות מתיישבים אחרות, שהיגרו אל טריטוריות חדשות והשתלטו עליהן, אך בניגוד לחברות אלו הוא גם טוען לזיקה עמוקה ושורשית אל מקום מושבו הלאומי. כפועל יוצא מכך אומץ המרחב האותנטי אל חיקו של הפרויקט הציוני, אך בו בזמן גם נשלל על בסיס תכונות אלו.

דימויים מערביים נכפו על המרחב המזרחי המקומי אך יחד עם זאת נשזרו במרחב ממוערב זה גם אלמנטים שנלקחו מן המזרח. השעטנז האוריינטלי ביקש לצקת את המזרח אל תוך התבניות האסתטיות שיצר עולם הדימויים המערבי, ולייצר בתוך כך נוף מקומי המשתרע בין הברושים החלוציים לקברי השיח' העתיקים. לצד מהלכים מסוכסכים אלו התפתחה פרקטיקה המעלה על נס את שימור האתרים הפלסטיניים. אך המילה "שימור" שוללת בהקשר זה את משמעותה המילונית, שכן המבנים הפלסטיניים הושארו על תילם בעיקר בשל ערכם המוזיאלי, או לשם יישובם מחדש במהגרים יהודים.

תנועת ההגירה היהודית מאסיה וצפון אפריקה הגיעה לשיאה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. תנועת הגירה זו היתה בגדר אתגר מתמשך לפרוייקט התירבות המערבי, שביקש לביית ולרסן את מדינת היהודים הצעירה שקמה במזרח התיכון. אך באזורים רבים פרעו המהגרים את הסדר האדריכלי הנוקשה שהכתיבו המתכננים הלאומיים. הדת מילאה בהקשר זה תפקיד מרכזי והיטליה החזותיים ניכרים בצורה יוצאת הדופן של בתי תפילה ואתרי פולחן  שבהם נראה כאילו ביקשה "הדת המזרחית" לחפות על "חרדת הריק" שכוננו דפוסי הבנייה הלאומיים בראשית ימי המדינה. המיזרוח המקומי נתפס כנושא אופי קולאז'י מאולתר ונתפס כעודפות פוסטמודרנית מגוחכת או הזויה, המייצגת למרבה האירוניה דווקא את אי-ההתערות.

הילידיות הפלסטינית משקפת דפוס פעולה נוסף, החותר תחת החזון המודרניסטי המגולם בפרוייקט הציוני. הכיבוש הישראלי פועל כגורם עיקרי בתכנון המרחב הפלסטיני ובעיצובו האדריכלי, אך סגנון הבנייה המודרניסטי שחדר אל הנוף המקומי אינו נגזר אך ורק ממפעל ההתנחלות היהודי. סגנון זה הוא תוצר של יוזמות בנייה מקומיות, שלהן שותפים הרשות הפלסטינית ויזמים מן המגזר הפרטי. העיר הפלסטינית כמוה כצומת סואן, המפגיש מגמות סותרות ומשלימות במרחב האורבני.

"הכפר הערבי" בהקשר היהודי הפך לייצוג סימבולי המשמש כמחוות הוקרה לאותנטי ומשקף את סדר היום התרבותי של החברה הישראלית שנע בין מיסטיפיקציה אוריינטלית לחרדה ודחיית האחר. קיומו הממשי של הכפר הערבי משבש את הבנייתו היהודית של המרחב כ"מקום קדמוני שקפא בזמן". ההתפתחות הדינמית של הכפר חורגת מן המעמד הרומנטי שהקנה לו הדימוי ומן האחרות "הפרימיטיבית" שאכף עליו המודרניזם היהודי. הכפר שהפך לעיר מגלם מרחב מורכב, המצוי בתהליכים מתמידים של שינוי.

למרות הדיאלוג הפתלתל שמקיים המרחב הפלסטיני עם מוסדות התכנון הישראליים, מצליח "הכפר" לשמר את זהותו המזרחית יותר מכל מרחב אחר הקיים בישראל. (יונה יוסי, דליה מרקוביץ', 'הקשר הגורדי: מזרח ומערב בעיצוב פניו של המרחב הישראלי', בלוק 06 'הגדה המזרחית',  עמ' 22-32).

תוויות:

התמקדות

כשלב התמקדות ראשון בחרנו לבחון את קו החוף המזרחי של הים התיכון בין גבול עזה לגבול מחוז צידון בו נכללות הערים: עזה, אשקלון, אשדוד, תל אביב יפו, חיפה, עכו, צור וצידון. הבחירה להתמקד באזור זה נבעה מצורך לבחון מספר רב של טיפולוגיות הנמצאות בקרבה גיאוגרפית ובעלות רקע היסטורי דומה.
אלמנט נוסף הוא מיקומו בים התיכון- קו החוף המזרחי היווה מאז ומתמיד "שער" למזרח וניתן לראות זאת בדרכים הקדומות  שעברו דרך קו חוף זה אל המזרח. האימפריה הבריטית ייחסה אף היא חשיבות רבה לקשר זה אל המזרח דרך ארץ ישראל ועל כן פיתחה בארץ מערכת רכבות, נמל חדשני וצינור נפט, כולם מובילים אל המזרח.

תוויות:

שאלת מחקר ראשונית

כיצד מתפתח המרחב האורבני לצידה של חזית ימית ומהן ההשלכות של התפתחות זו על קו התפר?

שאלה זו תבחן דרך חקירה היסטורית ואורבנית של התפתחות ערי הנמל לאורך קו החוף המזרחי של הים התיכון  מעזה ועד צידון.

תוויות: